Blog

מאז שהייתי ילדה, אחת הפעילויות האהובות עלי בשבת היתה להסתכל באלבומי התמונות מילדותם של הורי. יש להם אלבום אחד, לכל אחד, שמסכם את כל הילדות שלהם – בערך מגיל כמה שבועות, ועד תחילת שנות העשרים, ולא היה דבר יותר כיפי עבורי מלדמיין את הילדות ואת המציאות שהם גדלו בתוכה דרך התמונות. בעיקר זכורות לי תמונותיה של אמי מחופשת בחג פורים, תחפושות יפיפיות תוצרת בית. בעקבות אחת התחפושות הללו, רציתי במשך שנים להתחפש לנזירה. לצערי, יכולות התפירה הקצת פחות מפותחות של אמי – וכן האופי הלא מאוד נזירי שלי – לא איפשרו לזה להתממש.

למרות שלכל אחד היה רק אלבום אחד, זה עדיין היה הרבה יותר ממה שהיה לסבים שלי, או להורים של דני, וכמעט בכל פעם שביקרתי אצל ההורים של דני ביקשתי מהם לראות את התמונות שלהם, ולשמוע כל סיפור שקשור בהן.

בעולם הדיגיטלי של היום, לעומת זאת, כאשר יש לי אלפי תמונות במחשב, שמתעדות כל חיוך של שתי הבנות, יוצא לי מעט מאוד ממש להדפיס את התמונות. אני לא אוהבת להראות לילדים תמונות מול המסך, ולכן מאז יום ההולדת הראשון של תמרי, התחלנו להכין להן ספרי יום הולדת, שהמטרה שלהם היא גם שלבנות יהיה משהו לדפדף בו עם התמונות שלהן מכל גיל, אבל גם לציין שלבים מיוחדים והתפתחויות שחלו בשנה האחרונה.

הבעיה עם הפרויקט הזה היא שלא משנה כמה מראש אנחנו ערים ליום ההולדת המתקרב, כמה ערבים לפני המועד עצמו, המצב תמיד נראה כך:

וכעבור כמה ימים, ומעט מאוד שינה, הספר מוכן. זה למשל השער של הספר שהכנו השנה לכבוד יום ההולדת החמישי של נונו. האיור, אגב, מתוך הספר המקסים הפיל של אמילי.

עם ברכה מתמרי

וקישוטים משותפים לתמרי ולנו

את הספר עצמו נתנו לנונו בבוקר יום ההולדת, שהשנה, היה בתחילת החופשה שלנו בהר קוק:

החופשה היתה נפלאה. ראשית, כי הזמן המשפחתי והזוגי הזה היה נחוץ לנו לאחר התקופה הארוכה שדני נעדר בה.

אבל גם כי היינו במקום נפלא – ברכס הדרומי של הרי “האלפים” הניו-זילנדים.

החלק המזרחי של ניו-זילנד, שהיתה מחוברת פעם פעם לאוסטרליה, היה שקוע בים לפני מליוני שנים, עד לאירוע גיאולוגי (וכאן יש חוברת שמסבירה איך כל זה קרה) שגרם לחלק הזה להתרומם מעל פני הים. וכך, המוני האיים שהרכיבו את ניו זילנד, הפכו להיות הרים גבוהיים (עד 3,500 מ’) ויפיפיים, שמתרוממים מעל מישורים ענקיים.

בהרים עדיין יש לא מעט קרחונים – שנסוגים מידי שנה בקצב מדאיג ביותר. אחד הקרחונים, שנראה כמו הר אפור בתמונה שלמטה (אנחנו די הופתענו שקרחון לא נראה פשוט כגוש קרח), הוא אפילו הגדול ביותר בניו זילנד – והאורך שלו הוא 27 ק”מ.

ובין לבין בכל האיזור יש נהרות ואגמים יפיפיים

לרכסי ההרים האלה יש עוצמה מיוחדת, והם אכן נחשבים קדושים עבור השבטים המַאוֹרים. בכלל, החוויה הזו של הרים כל כך גדולים, ונוף מדהים ולא מיושב, מעוררת תחושות מיוחדות. אני ישר הרגשתי שאני רוצה פשוט להתמזג עם ההר, או לפחות להיות באיזור שלו כמה שיותר. כי יש בו משהו קסום ונפלא, ומין אופי והתנהלות משלו.

 הבנות לא תמיד חשו את אותו קסם מופלא. גילנו שצריך לעודד אותן לצעוד, ולקח זמן עד שהן גילו את הכיף שבדבר.

בכדי לעודד את תמרי שנרטבה עד לשד העצמות (במלוא מובן המילה) בטיול הראשון שעשינו בהר, נעזרתי בסיפורי גבורה מהעבר, כמו למשל כשנרטבתי לגמרי בטיול לפני 20 שנה, ועוד יותר מזה, בסיפורים מהטיול הבלתי נשכח שלי להודו עם חברתי עינת. שתינו היינו חוזרות בכל ערב מיום מלא הרפתקאות וכותבות ביומן המסע שלנו את כל מאורעות היום.

וכך, לפני שיצאנו לחופשה (ומתוך תחושה פנימית שאולי נזדקק לאיזה שהוא תמריץ) ציידנו את כולנו ביומנו מסע, שכל אחת מבנות המשפחה כתבה בהם את הרשמים שלה מהיום. הגבר שלנו הסתפק בלחרוט את הרשמים במוחו, בזמן שהוא מעיין במה התחדש בפיד של הפייסבוק שלו.

כך, למשל, נראה היומן של נונו – הבנות עצמן בטיול:

דני ואני בתמונות מחמיאות במיוחד

היומן של תמרי, לעומת זאת, הפך להיות גם משחק נייד לשעות הצורך, כשאת כל אחת ממשבצות המונפול מעטרת סצנה אחרת ממלך האריות

כפי שקוראות הבלוג בודאי שמו לב, אנחנו בדרך כלל משתדלים לתת יד חופשית במשחק של הבנות שלנו, וסומכים עליהן שהן תצלחנה לשעשע את עצמן בצורה בטוחה, והעיקר – שלא תצריך מעורבות כלשהי שלנו. זה עובד לנו ב- 99.99% מהמקרים – גם כשמדובר ברחצה של חיות בחדר האוכל של אתר הקמפינג

בבילוי של חיות איתנו בטיולים

אם כי יש כמה מקרים שבהם היעדר הפיקוח שלנו גובל בהזנחה – למשל, ממש כשכבר היינו באוטו בדרך לצאת לקמפינג, גילינו שלַאקִי, הכלבלב הקטן והחמוד בעל הפנים התמימות, עונד את טבעת הנישואין של דני, שתמרי חשבה שהיא יותר תתאים כצמיד לכלבלב.

לסיום החופשה, קבענו ללכת למרחצאות חמים – שזה סוג של צ’ופר כי זו האטרקציה היחידה בתשלום שהלכנו אליה (וגם היקרה שאי פעם שילמנו עליה – 200 ש”ח לכולנו), וגם כי הפעילות הזו הוקדשה בכל זאת, ליום ההולדת של נונו.

השנה חג המולד תפס תאוצה במחוזותינו. זה התחיל כשאת דני אסף משדה התעופה אייל צפוני שמח ונרגש במיוחד

ורק אחרי שנונו עברה בין כולם במשפחה, והתגאתה בכך שהיא מכירה הכי הרבה שירי חג מולד בבית, הבנתי שהזנחתי משהו בחינוך שלי.

וכך, בסוף השבוע של הנר הראשון של החג גייסנו את התותחים הכבדים –

שירי חנוכה הושמעו ברצף ברחבי הבית, הבנות התבקשו להכין בעצמן חנוכיות (עם שמשים בצורת אריה ולביאה, כמובן), והשקענו בטיגון מאסיבי של לביבות תפוחי אדמה.

נראה ילד/ה שעומד/ת בשילוב הקטלני הזה!

כשהתבקשתי לספר לפני השינה את סיפור חג חנוכה, אמרתי לדני שזהו, עכשיו אנחנו 1:0 מול חג המולד הזה.

כי הוא בהחלט כאן, נוכח וחגיגי, גם אם קיץ בחוץ, ואין שלגים וחשכה שמתאימה לרוח הכריסמסית המצוייה.

כך זה נראה במוזיאון:

וכך בכיכר המרכזית של העיר:

והתחרות קשה, כי מה זה כבר כד שמן קטן ואוריינטלי, אל מול סבא טוב שמחלק מתנות סתם כך, בלי סיבה.

לראשונה חרגנו ממנהגנו שלא לקשור אף חג יהודי למתנות, והכפלנו את דמי הכיס של הבנות בתור דמי חנוכה. וכבר בבוקר שאחרי חג המולד, הבנות ביקשו ללכת לחנות המוזיאון כדי לקנות דינוזאורים. ואחר כך הן שחקו איתם במשך שעות ארוכות בחצר המוזיאון. אני ניסיתי להתנמנם על הדשא, אבל התחיל להתקרר והרוח נשבה נמרצות. הבנות סרבו בתוקף ללכת הביתה, כי הן הסבירו שהדינוזאורים אוהבים להיות בטבע.

הדינוזאורים שלהן לא היו סתם דינוזאורים, אלא הם היו פליאנתולוגים, ומצאו בעצמם שאריות של חיות אחרות – מידי פעם הרמתי את הראש שלי מהנמנום על הדשא, למשמע צעקה “מצאנו נוצה של ציפור מוֹאָה!”.

וזה מקור ההשראה, או ליתר דיוק, התחביב האחרון של נונו

ולמי שמעוניין/ת להעמיק

אגב, בת הכמעט-חמש הזו הסבירה לי ברצינות תהומית שהיא לא מאמינה במפץ הגדול. שדני הפיזיקאי ישבור את הראש איך מסבירים את העניין הזה.

***

חג המולד מבשר שהקיץ כבר ממש כאן, מה שאומר – ימים שמתחילים עם שמש חמימה, ומסתיימים ברוחות וגשמים שלא היו מביישים חורף ירושלמי. וזה כיף, כי הגשם על פי רוב חם, ומשקה ושומר על הכל ירוק.

בגינה אנחנו מתחילים ליהנות מפירות העבודה שלנו. כך למשל, אנחנו בוחרים כל יום ממה להכין סלט. היום זה היה סלט רוקט. המתכון מכאן. ממש כמו באסקדיניה – מסעדה במזרח ירושלים שבתקופות אחרות נתנה לי תקווה וחלומות לעתיד אחר בירושלים.

וכך נראה הברוקולי שלנו, שיצא לפריחה (או פרישה) מוקדמת

לשמחתי, התבקשנו לטפל בגינה של כיתה אל”ף במהלך הקיץ, אז צפויה לנו אספקה שוטפת של חסה.

לכבוד חג המולד, התרנגולות של הגן חזרו הביתה – זאת אומרת, לחווה של הגננת. ואנחנו נשארנו נטולי ביצים. ככה זה נראה בימים שמחים יותר – כשהתורנות הקבועה שלנו להאכלת התרנגולות בסופי השבוע גם התחילה להיות כזו שמספקת לנו את החביתות של ארוחת הערב של יום ראשון

***

שנת הלימודים הסתיימה ממש שלושה ימים לפני חזרתו של דני מהגלות, ותמרי קיבלה חוברת שמפרטת לפרטי פרטים את היכולות שלה בכל תחום. לא ידעתי למשל, שהיא מצליחה טוב להבין מספרים זוגיים ואי זוגיים, אבל שהיא עדיין צריכה לעבוד על תפיסה של שקית שעועית ביד אחד.

כך נראית כריכת התעודה. בתמונה תמרי מטפלת ב- Omimi – גוזלית אווזה שאחד מילדי הכיתה מצא, ושהגיעה פעמיים לימי לימוד בכיתה, ולבסוף עברה לגור בחווה של המורה ג’יין.

 

 

מחברת לדוגמא

והכיתה עצמה

 

אחרי הקיץ הילדה הופכת לבת כיתה ב’, ויצטרפו לכיתתה 5 ילדים חדשים, והכיתה תהפוך רשמית לכיתה הגדולה ביותר בבית הספר עם 14 תלמידים.

ולסיום, תמונה מטיול קטן שעשינו לפתוח את העונה.

חגים טובים ושמחים!!!

השריפות בישראל עוררו בי עצב ודאגה רבים. אם אשים לרגע בצד את העיסוק בהצתות – כן, לא, כמה, במה בוחרים להתעסק במצב חירום, ועד כמה מנסים לעשות הון פוליטי ממצוקה של בני אדם, מה שהעציב אותי במיוחד היה האופן שבו התחממות כדור הארץ מתחילה לבלוט במזרח התיכון – לדוגמה, השפעת האקלים על מלחמת האזרחים בסוריה ועוד. לחצו כאן לקריאה מרתקת (ומדכאת) בנוגע לישראל.

בעיקר – הדאיג אותי מאוד הקושי של אנשים לראות את הקשר הישיר שבין ההתייחסות שלנו לכדור הארץ לבין התוצאות שמתחילות להגיע. בהקשר הזה, נזכרתי בעבודה שלי בהשתלמויות למורים בישראל – למשל, כשמורים מלאי כוונות טובות נערכו ליום או שבוע איכות הסביבה בקנייה של בריסטולים להכנת פוסטרים. או למשל, במצב של צרכנות בלתי פוסקת, או צריכה של מוצרי פלסטיק וניילון שאינם מתכלים (וכן, גם אני חלק מזה – מאוד קשה לעמוד בפני שפע המוצרים שיש בכל מקום, ובפני התחושה שהמודרנה מייצרת שאנחנו “חייבים” רק את זה או את זה). או כמו שהגדירה זאת חברה במעבדה שלנו, שכשהיא הולכת לקנות לעצמה משהו, היא מרגישה כאילו שהדבר הזה באמת יהפוך את החיים שלה לשמחים יותר!

בהקשר הזה, זכורה לי לטובה גננת מיוחדת שסיפרה בהשתלמויות המורים שהיא מכינה ערוגות בחצר הגן עם הילדים. היה לי ברור כבר אז שהיא מבינה מה המשמעות של איכות הסביבה וקיימות, ועושה את מה שהיא יכולה במעט האפשרויות שיש בגן ציבורי רגיל. לזכותם של המורים והגננות בבית הספר כאן, והקהילה בכלל, יאמר שהם/ן ממש חיים את הדברים ולא רק מדברים עליהם מהפה אל החוץ. למשל, המורה של תמרי טבעונית, והסבירה להם על שימוש במוצרי קוסמטיקה שלא פוגעים בבעלי חיים, בנוסף, הם הכינו גינת ירק יפה בכניסה לכיתה (וחפרו במשך שבוע שלם באדמה לשם כך). ובאחרונה, התחילה להסביר להם את הנזקים שבשימוש במוצרי פלסטיק. זה נתן לי הרבה השראה.

בתקופה האחרונה צפיתי בשתי הרצאות שהיו עבורי מאוד משמעותיות. הראשונה, עוסקת בצורך שלנו לדאוג לאדמה שאנחנו ניזונים ממנה. היא התחברה לי מאוד עם התפיסה שלי של עבודת האדמה. אני מאוד אוהבת לעבוד בגינה, וכמו שכבר כתבתי לא מעט פעמים – רוצה להיות מסוגלת לספק לעצמי את עיקר המזון בעצמי. זה אומר, כמובן, לפתח גמישות לגבי הנכונות להיזון ממוצרים שגדלים באופן טבעי במקום – במילים אחרות, אם גרים במקום שבו חסה, תרד וסלק הם משהו שגדל כל השנה, לראות איך ממקסמים את היכולת להיזון מהדברים האלה (כשאמרתי את זה לדני, הוא קצת נבהל, אני מקווה שברגע שהוא ייראה כמה יפה הדברים צומחים, הוא יישתכנע ששייק תרד וקייל על הבוקר הם החיים האמיתיים).

בקיצור, אני ממליצה בחום לצפות בהרצאה הזו, כי לי היא עושה קישור מעניין בין החיבור לאדמה, למשמעות, להומאניות. עוד קשה לי להגדיר במילים, אבל לי היא הוסיפה רובד של משמעות לחיים. ועוד אחת קצת יותר קלה לעיכול, שהיא קצת יותר פרקטית מבחינת האופן שבו אנחנו יכולים לשנות דברים קטנים בחיינו למען הסביבה. מדובר במשפחה שחיה כבר כמה שנים בניסיון למזער למינימום ההכרחי את כמות הזבל שהם מייצרים. זה מאוד מעניין, ונותן השראה למינימליזם וצניעות מרצון.

אבל בניו זילנד יש עוד נושא סביבתי בוער, וזהו גידול חתולים. חתולים הם לא חיה שהיתה בניו זילנד לפני שהגיעו לכאן האנגלים לפני כמעט 200 שנה. אני מניחה שהם הביאו איתם את החתולים כדי שהמזון שלהם בשייט הארוך לכאן, לא ייאכל על ידי חולדות ועכברים, וכנראה שמאותה סיבה ממש הם גם רצו לגדל אותם בבתיהם כאן ובחוות – אבל אני מודה שלא העמקתי בהיסטוריה של החתולים בניו זילנד. אבל העניין הוא שניו זילנד היא ארץ של בעלי כנף, והציפורים כאן פשוט לא רגילות לרעיון שיש אפשרות שהן תטרפנה על ידי בעל חיים שהן לא רואות – זאת אומרת, חתול שיזנק עליהן משום מקום. מכיוון שכך, מאוד לא רצינו לקחת חתול, ונכנענו ללחצים כבדים שנמשכו כמעט שנתיים בנושא. מיד כשהחתול שלנו הגיע, הקפדנו לקשור עליו פעמונים ועוד כל מיני דברים אחרים שיאפשרו לציפורים לדעת שהציד הג’ינג’י מתקרב. אבל גם המאמצים האלה מועילים באופן חלקי – ואני כבר שחררתי מפיו לפחות שתי ציפורים שלא ידעו איך להודות לי על מזלן הטוב – ויותר משתיים שלא שפר עליהן גורלן – ובכל פעם כשזה קורה, משהו נצבט אצלי בלב.

מסתבר שאנחנו לא היחידים. אנשים כאן אוהבים מאוד חתולים, ולאוכלוסיה של קצת יותר מ-4 מליון בני אדם, יש כאן יותר מ-1.4 חתולים. וזה הרבה יותר מידי, ובעייה רצינית. לכן, כשהשכנות שלנו (אם חד הורית ושתי בנותיה) אימצו את הגורה פרינסס, התחלתי במסע שכנוע יומיומי לכך שתעוקר, אבל זה לא הצליח לי. דון, היה החשוד המיידי כי בינו ובין פרינסס יש יחסים קרובים מאוד, כי הגורים יצאו ג’ינג’ים וגם כי אנחנו חברים של המשפחה, אז זה בכלל מסתדר. אבל מכיוון שדון מסורס, נונו הסבירה שהזדווגות בין פרינסס לדון לא הביאה את הגורים, כי היא יכולה  להיות “רק בשביל הכיף”.

כשההריון התחיל להתקדם, גמלה בליבי החלטה, שאם זה כבר הולך לקרות, אז כדאי לעשות מזה משהו חינוכי, ושמאוד הייתי רוצה שהבנות תראנה את ההמלטה. במאמר מוסגר, אני חייבת את שתי הלידות הקלות שהיו לי גם לבילוגיה המשפחתית, אבל במידה רבה גם לכלבה שלי, שראיתי ממליטה פעמיים בילדותי. זו היתה חוויה כל כך טובה, ומרגשת, שממש לימדה אותי איך ללדת. הסתכלתי איך הכלבה מחפשת לה מקום מוגן וחשוך, מתכנסת בתוך עצמה, מתרכזת, ופשוט ממליטה. כמה פשוט, וכמה טבעי.

מכיוון שפרינסס היא בת בית אצלנו, היתה לי תחושה שעם המזל שלנו, היא צפויה להמליט אצלנו בבית בדיוק כשהמשפחה שלה נסעה לכמה ימים. אבל לשמחתי, זה לא קרה. ובשבת שעברה כשהחלטנו באופן ספונטני לאחד ארוחות ערב עם השכנות, גם פרינסס החליטה שזה זמן טוב להמליט. היה מרתק לחוות שוב את התהליך הזה דרכה, וזו היתה הזדמנות מדהימה להראות לבנות את כל התהליך עצמו – את האופן שהחתולה מחפשת מקום שקט ובטוח להמליט (לשמחתנו, היא חתולה די בטוחה , וממש הסכימה להמליט לנגד עיננו), את השלווה וההתכנסות שלה, ירידת מיים, המלטה של גור, יציאה של השליה, האכילה שלה של שק השליה וניקוי את הגורים, וההנקה. וואוו!!! היה מעניין לראות שהיא לא מתפנה להמליט גור חדש לפני שהיא מתחילה להניק את הקודם

פרינסס והגור/ה הבכור/ה:

האמא המסורה בסיום ההמלטה

או כמו שתארה זאת נונו אחרי כמה ימים: “בינתיים כל מה שקורה זה שפרינסס מתכרבלת עם הגורים, והגורים יונקים. או שפרינסס הולכת לאכול, והגורים מיללים”. חשבתי שזה תיאור לגמרי מדוייק.

בכל מקרה, הבנות היו מאושרות מההמלטה, ולא הפסיקו לדבר על מה שקרה, ושהן לא מאמינות שפרינסס עכשיו אמא וכן הלאה וכן הלאה. תמרי בקושי נרדמה בליל ההמלטה מרוב התרגשות, וקמה כבר ב-6 בבוקר כדי לראות את הגורים. הסברתי לילדה שביום ראשון בבוקר, אנחנו לא מבקרים אף אחד לפני 9 בבוקר, והיא הצליחה להחזיק מעמד עד 8:45, ואז, לפתע פתאום היא נעלמה.

באופן כללי, אני שמחה על העצמאות והיכולת ללכת ולחזור מהבית לחברות ולבית הספר בלי ליווי של הורים, אבל להיעלם ככה בניגוד למה שסיכמנו, זה כבר נושא אחר לגמרי… כמובן שהיה לי ברור שהילדה אצל השכנות, אבל התייחסתי לכל העניין בחומרה רבה, והסברתי שגם פרינסס היתה מאוד דואגת אם פתאום אחד הגורים היה נעלם בלי רשותה, ובלי לתאם איתה. וכך, חשבתי לי בסיפוק שהמסר חילחל.

באותו הערב, כששאלתי את הבנות במה הן גאות בעצמן מאותו היום, תמרי אמרה לי, “אמא, את לא הולכת לאהוב את זה, אבל הייתי גאה בעצמי בבוקר כשהלכתי לראות את הגורים”.

פשוט ככה.

וגיל ההתבגרות עדיין לא כאן…

***********

בפוסט הקודם הבטחתי לשתף בכמה טיפים של “איך לשרוד לבד עם ילדים 24/7”. אז ככה, מה שגיליתי, ושמאוד עזר לי, זה שאני לא יכולה לעשות כל כך הרבה דברים ביחד, ובעצם, וזו התובנה המשמעותית ביותר שלי בשנים האחרונות, שאני שונאת להיות בלחץ, ושלחץ פוגע ממש באיכות החיים שלי. ושבמידה רבה, אני ללא ספק מעדיפה איכות על כמות, ואפילו מוכנה לוותר על דברים אם הם ידרשו ממני הימתחות שהיא מעבר ליכולת שלי.

אז – טיפ מספר 1: לעשות רק מה שבאמת אפשר

סיפרתי כאן שכבר בשבוע הראשון שדני נסע, הוזעקתי בדחיפות להחליף בייביסיטר מוכרת ואהובה מפאת בכי וגעגועים בלתי נסבלים לאמא. באותו היום הבנתי שאני לא אצליח לעשות הכל בתקופה הזו, ושהמוקד הולך לעבוד להיות 97% בית, ו- 3% מה שאצליח, אם אצליח, מחוץ לבית. מהרגע שזו היתה ההחלטה, העבודה שלי על הדוקטורט עברה לקרן זווית, ועיקר ההשקעה שלי היה בתזונתן ורווחתן שלי ושל הבנות, ובכך שהבית יישאר ברמה סבירה פחות או יותר מבחינה סניטארית.

להפתעתי, ב-3% שמחוץ לבית, הדוקטורט דווקא קיבל תנופה מחשבתית משמעותית, והכיוון כבר הרבה יותר ברור וישים. אבל זה כבר לפוסט אחר.

יתר הדברים שהוזנחו בתקופה הזו – ספורט, וחברה למשל – פשוט הוזנחו. זה היה קצת מצער, אבל אין מה לעשות. הכל יחכה לעוד שלושה שבועות…

טיפ מספר 2: עבודת ילדים, או בלעז – Child Labour

דבר קשה במיוחד בשהות ממשוכת כל כך לבד, הוא שרואים כמה קשה לארגן אפילו את הבית לבד. אם יש משהו שלא הרמתי מהרצפה, יש סיכוי של 99.99999% שהוא יישאר שם, ולא יצליח להרים את עצמו, כפי שקורה כשדני כאן.

אבל מה שכן, החלטתי שאני מפעילה את הבנות שלי כמה שיותר לעזור. תמרי היא סופר עוזרת, ומשתפת פעולה, וכשאומרים לה תודה, הוא אומרת “בשמחה”.

אצל נונו, הסיפור קצת אחר, ברגע שמבקשים ממנה אפילו את הדבר הכי קטן, פתאום נרדמות לה הרגליים.

זה היה די מרגיז בהתחלה, ולא כל כך ידעתי מה לעשות עם זה, אבל אז החלטתי שני דברים. הראשון, זה שדיברתי על זה באופן מפורש בשיחה של שלושתינו, ואמרתי שיש לה אתגר, והאתגר הזה הוא ללמוד לעזור יותר בבית.

והדבר השני שעשיתי, זה שגיליתי שאי אפשר לקוות שתהיה לך ילדה מלאך (ע”ע תמרי) שמספיקה בקשה קטנה והכל כבר נעשה, אלא שצריך ממש ללמד להוריד מהשולחן, למשל, לעזור לערוך וכו’.

לימדתי את הבנות שזה לא מנומס להתחיל לאכול לפני שכולם יושבים, ושאולי הדבר הכי לא מנומס זה להתחיל לאכול בזמן שאני עוד מכינה דברים כדי להביא לשולחן… זה נקלט די מהר. איכשהו, המילה נימוס היא בעלת תוקף רציני עבורן. וטוב שכך…

וגם, למדתי שבמקרים קשים – למשל, כשלילדים נרדמת הרגל באופן כרוני בדיוק ברגע שיש מטלה שצריכה להיעשות, פשוט צריך להיות יותר ברורים עם זה שכולם עוזרים, ולתת מייד משימות. וזה בינתיים (טפו, טפו, טפו) עובד.

טיפ מספר 3: רשימה לרגעי מצוקה

כבר כשנסעתי אני לשבועיים בישראל, הכנו רשימה טלפונית על המקרר של כל אנשי הקשר שלנו בעיר, וגם של כל המשפחה בארץ, והצמדנו למקרר.

בנוסף הצמדנו למקרר גם דף למצבי מצוקה – בדיוק המצבים האלה שילדים יכולים להוציא מהדעת, הבית הפוך, והמוח כאילו נמחק לגמרי, ולא זוכרים מה אפשר לעשות כדי לשפר את המצב – בין אם זה המצב הנפשי של ההורים, ובין אם לאן לקחת את הבנות כדי שיפסיקו לרגע לריב (כן, גם לנו היו כמה ימים כאלה בחודשיים האחרונים. לשמחתי, יכולה לספור אותם על יד אחת, אבל כדאי שלא אתרברב יותר מידי, כי יש עוד 19 ימים שאפשר להנות מלריב בהם כל היום).

על הלוח כתבנו דני ואני דברים שאנחנו אוהבים לעשות ומשמחים אותנו, ושאנחנו יכולים לעשות אותם גם עם הבנות. כך, למשל, נראה הלוח שלנו, והוא יישאר לפי דעתי על המקרר, לפחות ב- 14 השנים הקרובות (בהנחה שילדים אכן רוצים לצאת מהבית בגיל 18, דבר לא מובטח בכלל).

כפי שאתם/ן רואים/ות, הבלוג הזה הוא סוג של משענת נפשית עבורי, או אפילו הידיעה שהקוראים/ות האהובים/ות שלי כאן. אבל התחביב הזה מאוד לא פרקטי, כי אני כמעט ואף פעם לא מדליקה מחשב בשעות שהבנות שלי ערות.

טיפ מספר 4: שגרה גמישה

כשהייתי בתיכון, היינו תמיד משתעשעות מכך שההורים של אחת מחברותי הקרובות היו מכינים אוכל לפי היום בשבוע – למשל, יום פלאפל, יום ספגטי, יום בורקסים. כמה שצחקנו אז, היום – כשאני אמא – אני חושבת שזה פשוט גאוני. כמה שאני לא אוהבת לבשל, יש ימים שפשוט לא בא לי לחשוב יותר מיד מה להכין.

כך נראה הלוח שלנו למשל:

כל זה עם גמישות מסויימת, כמובן…

זה גם מאוד עוזר כדי להרחיק רעות חולות – למשל, הבנות שלי יכולות לבקש דגים וצ’יפס 365 ימים בשנה, ומאז שיום חמישי הוא היום לדגים וצ’יפס בבית (בתנור) זו התשובה הקבועה שלי כשיש בקשה לדגים וצ’יפס.

טיפ מספר 5: אין כמו בבית

בעבר, אני חושבת שהייתי מאוד מנסה לקחת את הבנות כל יום למשהו מחוץ לבית – בעיקר כפעולת מניעה – לשחיקה שלי מיום שלם בבית, כדי לראות בני אדם אחרים, כדי להתאוורר, כדי למנוע מריבות.

עכשיו התחלתי לשים לב, שאחרי שבוע שבו הבנות בבית הספר ובגן, ואני בעבודה, פשוט טוב לנו להיות בבית כמה שיותר. באיזה שהוא אופן, השהות בבית מאפשרת פחות הסחות דעת, ולהיענות לצרכים של כל אחת מאיתנו. והגינה, עבורי, היא מפלט אם אני זקוקה לטבע.

הנה למשל ילדה בפעילות ביתית של אחר צהרים קריר

אבל לפעמים אנחנו גם יוצאות מהבית, ואז גם אני שמחה מאוד

למשל, לעיירת הנמל הסמוכה

טיפ מספר 6: שזו תהיה הפעם האחרונה שאנחנו מתפצלים לכל כך הרבה זמן

 

 

כשהייתי בת עשר, המשפחה שלי גרה שנה באנגליה. זו היתה השנה הנפלאה ביותר בילדות שלי. קודם כל, כי באותה השנה אמא שלי לא עבדה, והיתה הרבה בבית (ואפילו אפתה בעצמה חלות לשבת, כן, כן). אבל גם בגלל שהיה לנו שפע של טבע זמין, נחת, ושלווה, ובית ספר שאהבתי מאוד.  זה היה בית ספר רגיל למדי (בשביל העיר בה גרנו) אבל מיוחד מאוד בשבילי. בכיתה היו אולי 16 תלמידים, והמורה, שהיתה מקסימה במיוחד, ידעה לעשות הכל וללמד הכל בעצמה – ציור, נגינה, שירה, תפירה, בישול, ריצת שטח וכדורגל – כל הדברים החשובים באמת. המורה הזו היתה כל כך מקסימה, שהמשכנו להתכתב אחר כך במשך ארבע שנים.

מאז אותה שנה נפלאה, ידעתי בתוך תוכי שאני רוצה לגור, לפחות לתקופה, במקום אחר. וניו זילנד של העשור השני של המאה ה-21, ובעיקר העיר דנידין, והשכונה שלנו, הם לגמרי, אבל לגמרי אנגליה של שנות ה-80 (אוקי, בלי מרגרט תאצ’ר וההפגנות של מעמד הפועלים).

וכך, כשלפני כמה שבועות תמרי הסבירה לי שאבא של חבר אמר שכדי להיות קיווי אמיתי צריך לאכול וויטביקס, התמלאתי בהתרגשות, כי עברו אולי 30 שנה מאז שראיתי לאחרונה את המאכל (הדי טעים, אני חייבת להודות) הזה:

מאז שדני לא כאן, הרגלי האכילה והתזונה שלנו ירדו להם במדרון תלול. נתחיל מזה שבכל בוקר קריר, אני מביאה לבנות את האוכל שלהן לחדר השינה (מה שמייצר גל פירורים ענקי של וויטביקסים, והיה גורם לדני קוצר נשימה).

בנוסף, אם לא הייתי מגבילה את העניין, הילדה (ואחותה) היו יכולות להיות ניזונות מהביסקוויטים היבשים האלה מבוקר ועד ערב, בעיקר, מכיוון שהיה תמריץ טוב לאכול אותם – בכל קופסא של וויטביקס הסתתרו להם קלפים של הנבחרת הלאומית ברגבי:

שווה או לא?

היינו עסוקות לגמרי רק בענייני איסוף הקלפי האלה, אלמלא לפני שבוע זעזעה את החיים השלווים והבטוחים כאן רעידת אדמה שהתרחשה רחוק מאיתנו – 400 ק”מ צפונית אלינו, בעיירת נופש שנבנתה לקראת ציפייה לבום תירותי בשנת 2000. בום, שאגב, מעולם לא הגיע. במקרה הייתי ערה בשעה של רעידת האדמה. רק שמעתי רעש חזק ועמום אבל שיערתי שזו היתה רעידת אדמה.

אנחנו גרים מאוד קרוב למפרץ, והיו התרעות לגלי צונאמי. לשמחתנו אנחנו גרים על הר, אז ממש לא דאגתי, אם כי במשך כמה ימים ממש לפני שהלכתי לישון, דמיינתי מה עשוי לקרות לבית שלנו ברעידת אדמה. שכנעתי את עצמי בכל תוקף שהבית חזק מאוד, ושאני יכולה לישון בשקט. כשגרנו בירושלים, תמיד הייתי מדמיינת את הפסנתר של השכנים נופל לנו בדיוק על הראש בחדר השינה. הפעם הצלחתי רק לדמיין את התקרה נופלת עלינו, ומשפחת עכברים שמחה שמתגוררת בעלית הגג, יחד איתה. זה היה יחסית נסבל.

בבוקר שאחרי רעידת האדמה, התעוררתי בציפיה לשמוע מוזיקה עצובה ברדיו (בכל זאת נהרגו שני בני אדם), ודיווחים שוטפים בקול לחוץ וחרד, אבל כלום! הערוץ המקומי שידר עניינים כרגיל – מוזיקה שמחה, ודיווחים מידי פעם על נזקים או כבישים סגורים – אבל הכל בטון רגיל ושמח (כן, הקול הרגיל כאן ברדיו המקומי הוא שמח!). מאוד הופתעתי. שאלתי חברה במעבדה, שגרה עם משפחתה בקרייסטצ’רץ’ בזמן הרעידה הגדולה של 2011 (בה נהרגו 183 בני אדם) האם זה ככה תמיד, או שאז זה היה אחרת. היא אמרה שתמיד זה ככה, ושאנשים אוהבים לחזור מהר לשגרה. סיפרתי לה שבישראל זה היה עובד מאוד אחרת, והיא אמרה שלה, לפעמים, המעבר המהיר הזה קצת מפריע, כי היא מרגישה שאנשים לא אוהבים להתמודד עם דברים קשים. זה היה מעניין.

ביום שלמחרת רעידת האדמה, תמרי ואני נשארנו בבית. הילדה ביקשה יום עם אמא, ואני (למרות שרציתי מאוד את הזמן שלי, ואת העבודה) שמחתי מאוד על ההזדמנות לתת לה זמן של שתינו (דבר שאני מצליחה לאפשר פחות משהייתי רוצה, לצערי)

התחביב האחרון שלנו הוא לעשות מיניאטורות בפימו, וזה כיף ממש. הפעם, הן היו של אריות (כמובן) ודמויות אחרות מחבורת “מלך האריות”.

מכיוון שתמרי היתה באותו הבוקר בבית, לא הרגשתי צורך דחוף לדבר איתה על הנושא של רעידת האדמה, אבל בשעה שלוש, ישר כשהסתיים בית הספר, חברה של תמרי באה וסיפרה לה את החדשות, ובכללן – שהמורה לאמנות והמורה של כיתה אל”ף היו צריכות לפנות את הבית בלילה בגלל התרעות לצונאמי…

תמרי היתה נסערת, וממש לפני השינה שאלה אותי בדאגה אם המורות עדיין בחיים (!) הרגעתי אותה שכן, ודמיינתי לעצמי אותה במשך רבע שעה בירושלים. זה היה לא פשוט לדמיין.

להפתעתי, הילדה כן הסתדרה בגבורה עם צפיה בסרט של מלך האריות (אפרופו רטרו ). אני, שהייתי מבוגרת מידי כשהסרט יצא, מעולם לא ראיתי אותו, ורק שמעתי מאחיי הצעירים, ומאחותי, שהסרט מפחיד נורא, וכדברי אחותי שזו היתה “אחת האכזבות הגדולות שלה מדיסני”.

אני יודעת שכתבתי כבר בעבר על הלבטים שלי לגבי חשיפה למסכים, ועל האפקט הממכר שיש לצפיה בעיני (גם עלינו, המבוגרים, ע”ע השעות שאני מבזבזת בקריאת בלוגים כגון זה). על כל פנים, אחרי התייעצות עם אמא מבית הספר, החלטנו שנעשה אירוע הקרנה חגיגי, וכך זה נראה:

הסרט עצמו היה בסך הכל בסדר גמור, והילדה שלי נמסה לגמרי מהסצנות הרומנטיות (וגם שחזרה אותן בעצמה):

בינתיים, כבר הופק אצלנו ספר עם דיסק, בשלב זה במהדורה עברית בלבד:

הדיסק, היה השקעה של ממש, כולל ליווי מוזיקאלי ושאגות של הילדה ברקע בזמן הקראת הסיפור. אני מוכנה לשתף אתכם בקטע מהספר בקישור הזה. כשנתחיל את פרוייקט ההד-סטארט שלו, אני מבטיחה שקוראי/ות הבלוג יהיו הראשונים לדעת.

הילדה כל כך נהנתה מכתיבת הספר, ובמיוחד היתה מסופקת אם הצליחה לכתוב משהו מצחיק במיוחד. זה היה פשוט נפלא לראות כמה סיפוק יש לה מהדבר הזה.

בנוסף, מתוכננים גם קלפי אריות שניתן לאסוף, וכמובן שעוד ספרים בסדרה, בכללם הספר המדובר “אורי”:

ומשחק שהבנות שלי מבלות שעות (!!) בלשחק אותו, ושאני משתדלת לחמוק מהחדר בדיוק ברגע שהרעיון עולה – בעיקר כי לקראת ההגעה למטרה (סלע הגאווה) יש לא מעט משבצות שדורשות לחזור לתחילת המסלול.

אה, כן, כמעט שכחתי, עוד 24 ימים והגבר שלי כאן!

בפעם הבאה, אני מבטיחה לשתף בטיפים להתמודדות עם הורות 24/7, על חווית ההמלטה של פרינסס החתולה של השכנות, ועל הצעדים האמיצים לעצמאות של בתי הבכורה.

אין לי מושג איך הסכמתי לרעיון המוזר הזה של לנסוע מעבר לים, בלי אהובותיי, קרן והבנות, כשהפרש השעות ביננו הוא כמעט של יממה, למשך שלושה חודשים.

בזמן שהתכוננו (נפשית בעיקר) לתקופה הזו, הנחת העבודה הייתה שקרן לוקחת על עצמה משימה עצומה (מה שבאמת נכון) ושאני חוזר לתקופת הרווקות, מהבחינה שכל הזמן שלי יהיה פנוי לעבודה ולימודים (ומהבחינה הזו בלבד, כמובן).

אבל האמת היא שזה לא הכי קל להיות לבד במקום זר עם מינימום אינטראקציה עם אנשים שאיננה קשורה לעבודה, עם כל כמה שאני מעריך את עצמי בתור אדם די חברותי, בסך הכל. כמאמר השיר שבכותרת: “מר הוא מר וזר הוא זר – הריקנות תמיד אותו דבר”. זה היה עד כדי כך מוזר, שביום שני אחד, כשחזרתי לעבודה לאחר סוף שבוע, פתאום קלטתי שיומיים לא הוצאתי מילה מהפה.

אז אחרי תקופה של הסתגלות למצב הזה החלטתי להפיק מזה את המיטב, עד כמה שאפשר. וכך שכרתי רכב ונסעתי לטייל באורגון. המדינה כמובן יפיפייה, בדיוק כמו ששמעתי. מאות קילומטרים של עצים, מפלים, הרים וכמובן ים. וגם למי שבא מניו זילנד יש בהחלט מה לראות.

אבל בין טיול לטיול (כולל נסיעה לפורטלנד למשחק של פורטלנד מול גולדן-סטייט, בתור מתנה מאוחרת לעצמי ליום הולדת 40) יש גם עבודה ובעצם הסיבה שבגללה הגעתי לאורגון היא כדי ללמד קורס סמסטריאלי על הסכסוך הישראלי-פלסטיני (אלא מה…).

למרות שאני מנחה קבוצות דיאלוג די מנוסה, קצת הלחיצו אותי במחלקה כשסיפרו לי שנרשמו לקורס שלי גם סטודנטים שפעילים בתנועת BDS וגם סטודנטים יהודים שפעילים באייפ”ק ושצפויות צרות. אבל האמת היא שכמה שאורגון בכלל ויוג’ין (העיר שבה נמצאת האוניברסיטה) נחשבות לשמאל מובהק בארצות הברית ותמכו באופן מובהק בברני סנדרס בבחירות לנציג/ת המפלגה הדמוקרטית, אין לזה שום זכר בכיתה. הסטודנטים מאד מנומסים ומאד נזהרים לא לפגוע באף אחד. מצד שני, הם מאד מתעניינים, קוראים את קריאת הרשות לשיעורים (דבר שלא יישמע אצל סטודנטים שאני הכרתי בארץ, כולל אני) ומבקשים עוד. אבל בעיקר, כולם כאן כל הזמן שואלים אותי מה יהיה והאמת היא שאין לי תשובות טובות. והזמן והמרחק מישראל לא גורמים לי, לצערי, לפתח אופטימיות. אולי אני צריך לקרוא פחות ‘הארץ’ ויותר ‘ישראל היום’…

מצד שני, קמפיין הבחירות של הילרי ודונלד היה מרתק. בעלי הבית שלי, זוג חביב מאד בשנות השישים לחייהם, תומכים אדוקים של ברני סנדרס ואחר כך של הילרי, כברירת מחדל, כבר נשארו במהלכו ללא ציפורניים לכסוס. בכל אחד מהעימותים הטלוויזיוניים, ששודרו כמו משחק סופר-בול, כולל משדרים מכינים של שעות ואחר כך ניתוחים לתוך הלילה של כל משפט שנאמר, בעלי הבית שלי ארחו חברים עם אוכל, הפעילו לפחות שני ערוצי טלוויזיה במקביל (NBC הדמוקרטי ו-CNN שמנסה להיות מאוזן – את פוקס ניוז הם לעולם לא יפעילו) וערכו רשימות במחברת, ממש כמו שפעם, בשנות ה-80, היינו צופים באירוויזיון. במבט מהצד זה נראה קצת אובססיבי אבל עוד לפני היוודע תוצאות הבחירות הם התחילו להתעניין אצלי באפשרויות ההגירה לניו זילנד.

החיים לתקופה קצרה ביוג’ין, אורגון, מעניינים גם מכיוון שהיא דומה מאד מהמון מבחינות לדנידין, שבה אנחנו גרים בניו זילנד. יש בשתיהן כמעט אותו מספר תושבים (סביב 130,000), שתיהן בנויות סביב אוניברסיטה, שהיא, פחות או יותר, סיבת קיומן היחידה, מאד ליברליות ודי בינלאומיות. הדמיון הזה בין הערים עוזר מאד בחידוד ההבדלים שבין ארצות הברית לניו זילנד. ארצות הברית יותר יקרה, באופן מפתיע, בכל דבר למעט הדלק. אנשים יותר קורקטיים בארצות הברית (למרות שכאן בכל זאת יותר לבביים באופן יחסי מאשר במיד-ווסט) אבל העיקר – היהודים כאן הרבה יותר נוירוטיים, בהכללה כמובן, ולמרות שמספרם לא רב ביוג’ין, הנוכחות שלהם מאד מורגשת גם באוניברסיטה וגם בכל אירוע ציבורי או פוליטי (בכל קצוות הקשת).

אחד ההסברים האפשריים לנוירוטיות הזו, שמשותפת להרבה אמריקנים, והיהודים כמו תמיד מובילים את המגמה, הוא תובנה שלי שהתחזקה בתקופה הזו, לפיה האמריקנים ימצו לגמרי את אורח החיים והמחשבה שהם רואים בסיטקומים. אותן בדיחות, אותם משפטים קצרים עם פאנצ’ ליין בכל 25 שניות. לא שיש בזה משהו רע, כמובן. כל אחד יכול לחיות את חייו וכו’ אבל זה יוצר מצב שבו ההבחנה בין החיים (עצמם) לבין מה שרואים בטלוויזיה הולכת ומטשטשת.

מכל הבחינות הללו, אני לומד להעריך (אפילו עוד יותר) את ההזדמנות שנפלה בחלקנו לחיות בניו זילנד, ולו לתקופה מסוימת. אבל, כמובן, כל האופציות פתוחות (-:

אין לי מושג איך הסכמתי לרעיון המוזר הזה של לשלוח את אהוב לבי מעבר לים, כשהפרש השעות ביננו הוא כמעט של יממה, למשך שלושה חודשים.

אני לא יודעת מה עבר לי בראש שכדמיינתי את עצמי מלהטטת בין הורות, עבודה ועוד אי אלו מחוייבויות, לגמרי לבדי. אני בהחלט מורידה את הכובע בפני כל האמהות החד הוריות בעולם. זה אתגר!

דני נסע ממש ביום של תחילת חופשת האביב של הבנות מהגן ובית הספר. בתקופה שלפני החופשה, תמרי שקדה במרץ לסיים לסרוג את הכובע החדש שלה, שגם מאוד שימושי לתנודות מזג האויר הנוכחיות.

ואכן, היום שבו נחגג פסטיבל האביב של בית הספר, היה קר ועם רוחות חזקות, ולכן החגיגה התקיימה באחת הכיתות. על האירוע ניצחה (תרתי משמע) המורה לכינור, וכל כיתה הכינה קטע שירה ונגינה שהתאימה לאירוע. הכי מצא חן בעיני שיר בסנסקריט וריקוד שליווה אותו של תלמידי כיתה ה’ שהיה מקסים.

כל הילדים, כולל הצוות והמורים הגיעו מקושטים וחגיגיים. כשדמיינתי אירועים מקבילים מהילדות שלי בישראל, אני זוכרת שהיו לא מעט גיחוכים של מבוכה או של “פדיחה”. כאן, מצאה חן בעיני היכולת להנות בפשטות ובשמחה מהעשיה, בלי ציניות וריחוק.

אחר כך, הילדים החלו בריקוד סרטים – כל כיתה ברמה שלה.

כך נראתה למשל האל”פית הרצינית שלנו ברגע שלפני הריקוד

וכך נראו הדוגמאות שעשו התלמידים של הכיתות הגבוהות

חגיגות האביב של ילדי הגן, היו ביום אביבי וכללו קישוט של כתרים, וריקוד סרטים הרבה יותר פשוט

ישר אחרי החגיגות, שלחנו את דני לארצות הברית, ואני הכנתי לוח לחופשה בת השבועיים שהיה אמור להבהיר איך עונים על הצרכים של כולנו, ולרכך את הפרידה מדני.

אבל, תוכניות לחוד, ומציאות לחוד – הבנות סרבו בתוקף לקבל את הבייביסיטריות המוכרות והאהובות, ואני מצאת את עצמי בבית לשבועיים שלמים של 24/7. והאמת, שזה היה כיף ממש. כי אם להיות חד הורית, אז לפחות לא לעבוד מחוץ לבית במקביל.

מכיוון שאנשים מן הישוב בדנידין יוצאים בתקופה הזו לשבוע חופשה מהעבודה כדי לטפל בגינה שלהם, החלטתי גם אני לנצל את החופשה הכפויה להפריח את השממה אצלנו בחצר.

היעדרותו של דני איפשרה לי גם כמה מחטפים בתחום העיצובי

בקיצור, למה לבזבז זמן על עבודות בית סזיפיות ומיותרות, כמו שטיפת כלים, ניקיון וטיפול בכביסה, כשאפשר להכין עוד ערוגת מלפופנים או כרובית?

ולסיום, פריחת הדובדבנים באוניברסיטה

וטיול חצי עירוני (עם מכר צעיר)

 

הביקור שלי היה נפלא, אבל ממש. על ארץ הקודש עצמה, לא ארחיב את הדיבור, רק אציין כי התרשמתי מתנופת בניה רצינית בכל מקום שבו הייתי, ושכמו שתמיד סברתי, עבורי ישראל היא מעצמה תרבותית במובנים רבים. לאורך הביקור ליוותה אותי תחושה מוזרה ביותר – תחושה שאני במקום שהוא מצד אחד מאוד מוכר, הבית שלי, ועיר הולדתי, אבל מצד שני הוא מרגיש זר ומפתיע. 

שנתיים וחצי הן לא זמן ארוך דיו כדי שדברים יישתנו, ולכן הכל נראה כמעט אותו הדבר, והכמעט הזה מייצר חוויה קצת לא נוחה. כי הרבה דברים קטנים, או סימנים שעזרו לי להרגיש את המוכרות של המרחב, קצת השתנו, כך שבו זמנית הכל גם מוכר וגם זר, וזו הרגשה מבלבלת למדי. למשל, חברה שהייתי מזהה את הבית שלה בזכות כמה עציצי קקטוס בכניסה, ושהללו כנראה הוזזו בזמן שעבר (או שועד הבית התחלף), וכך, המקום המוכר הפך קצת ללא-מוכר.

עדיין קשה לי לנסח את הטלטלה הרגשית שמלווה ביקור מולדת. במקרה, נתקלתי בכתיבה הנהדרת הזו, ומאוד התחברתי. הזדהיתי מאוד עם הכאב על הזמן שעובר, ועל החיים שנמשכים במקביל בשני מקומות, גם בארץ כשאני לא שם.

ולסיכום המסע עצמו:

הרגעים המרגשים ביותר – היו הרבה מאוד – בעיקר, החתונה של אחי הצעיר, כמובן, אבל גם כל פגישה עם בני משפחה וחברים/ות שגרמה לי לדפיקות לב נרגשות, ומלאה אותי באהבה רבה.

רגע השיא הקולנארי – התחרות היתה קשה – אבל ללא ספק כל מנה עם חצילים – וכל מי שידע על החסך שלי בחצילים בניו זילנד, דאג לספק את הצורך הזה במסירות ובמהירות רבה. בנוסף, כל מאכל שאכלתי בביתו של אבי נעשה ללא ספק ברגישות ובאהבה, וזה היה נפלא.

(תמונה שגורמת לדני להזיל ריר, ולניו זילנדים שמסביב לא להבין מה הקטע)

הרגע המביך של הביקור – תנומה שהיתה חזקה כל כך שלא שמעתי חברת ילדות נפלאה שבאה לבקר אותי ולהיפרד, דפקה בדלת, התקשרה, וצלצלה בפעמון.

הגילוי המפתיע – היו הרבה – אבל המפתיע ביותר היה לגלות שאחד מחבריי, אוכל בשר  ותיק, הפך לצמחוני.

תחושת ה”שייכות” החזקה ביותר  – באופן לגמרי לא צפוי הרגשתי אותה כשהלכתי לקנות זעתר בחנויות שבהן הייתי קונה מידי שבוע מצרכי מזון במזרח ירושלים. חלק מהסוחרים זיהו אותי והרגשתי התרגשות גדולה. נזכרתי עד כמה האיזור הזה היה לי בית בתקופה שגרתי בה בירושלים – את רוב הצרכים הצרכניים שלי מלאתי שם – מהחייט שתיקן לי את הבגדים, דרך חנויות הבגדים, ועד לדוכני הירקות והפירות. ללא ספק זה אחד המקומות האהובים עלי בעיר.

תחושת העצב החזקה ביותר – לראות את המצב במזרח ירושלים מילא אותי בעצב עמוק, תחושת ייאוש והיעדר תקווה.

התסכול – על הזמן, שכהרגלו עובר מהר מידי, על קרובי המשפחה והחברים/ות שלא הספקתי לפגוש, או שפגשתי רק פעם אחת, על כל מי שרציתי לבקר בביתם ולא הספקתי.

ההפתעה שלי מעצמי – שכשמדובר בלבלות כמה שיותר זמן עם משפחה וחברים/ות אני הופכת להיות סופר נויירוטית, ומתזזת בטירוף ממקום למקום.

ההפתעה שלי מאחרים – שלפעמים גם אמא שלי צודקת בכמה דברים.

רגעי נחת – כשראיתי איך האחיינים והאחייניות שלי גדלו, והפכו לילדים/ות נפלאים ומקסימים, וגם, לבלות עם הילדים והילדות של המשפחה והחברות שלי.

תחושת התודה הגדולה ביותר – כלפי ההורים שלי שהזמינו אותי למסע הזה, וקיבלו אותי כל כך יפה, וכלפי ההורים של דני, שהבית שלהם מרגיש לי לגמרי כמו הבית שלי.

חברת התעופה השווה ביותר – ללא ספק – סינגפור אירליינס.

האמירה המתוקה של המסע – הקברניט של הטיסה מאיסטנבול לסינגפור, שברך במבטא תורכי כבד את הנוסעים, ואת “הילדים היקרים”.

סרטי הטיסה הטובים ביותר – אלה רק הסרטים המומלצים מתוך רבים שראיתי – אני חושבת שהשלמתי צפייה בטלוויזיה עבור כמה שנים. ממליצה בחום על וואג’דה– סרט סעודי על ילדה שרוצה לקנות לעצמה אופניים, פטימה – סיפור על אמא מהגרת מאלג’יריה שגרה בצרפת עם שתי בנותיה, The long farewell – סרט איראני, רומנטי ורגיש.  יש יתרונות לטיסה בחברת תעופה תורכית.

וקצת על המסע והדרך –

המסע שלי, ארך 39 שעות מפתח בית אחד, עד פתח בית אחר, וכלל 4 טיסות, ו-3 עצירות ביניים, 5 ארוחות על מטוסים, ובקבוקון יין אדום אחד לכל כיוון.

העצירה הראשונה שלי מחוץ לניו זילנד היתה בסינגפור, וזה היה קצת הלם תרבותי. הרגשתי שאו שכולם נעשו מאוד צעירים מסביב, או שלא שמתי לב לזמן שעבר והזדקנתי. אחרי שלקח לי אולי שעה להבין איך מפעילים את מסכי המגע החדשים במטוסים, הייתי המומה מזה שכולם, אבל כולם, בשדה התעופה בסינגפור היו מחוברים או לטלפון הנייד שלהם, או למחשב, וצילמו סלפים בכל פינה, ותחת כל שיח רענן (או רענן פחות, בהקשר המצועצע והאביך של המקום).

הרגשתי כמו עכבר כפר שיצא לרגע מהמחילה שלו.

המנחה שלי סיפר לא מזמן שהוא שמע על תיאוריה לפיה יש הבדל ביכולת ההסתגלות שלנו לטכנולוגיה לפי הזמן בחיים שבו אנו נחשפים אליה. למשל, מאחר והוא יליד ארצות הברית של שנות ה-60, הוא נולד לבית שבו היתה כבר טלויזה, ולכן זו היתה טכנולוגיה מובנת מעליה עבורו. אחר כך, הוא נחשף בגיל צעיר דיו לטכנולוגיה חדשה, ולכן הסתגל אליה בקלות (והוא תיאר בפירוט את המחשב שלו שעבד על קלטות). ויש דור של טכנולוגיה שאנחנו נחשפים אליו כשאנחנו כבר מבוגרים יותר ומתקשים ללמוד איך לתפעל אותה – והוא הדגים לגבי עצמו שאין לו מושג איך מתפעלים טלפון חכם, וגם לא איך משתמשים בפייסבוק. וכל הנושא הזה נידון באמצע שיעור בקורס שאנחנו מלמדים ביחד, והיה לרגל כך שהוא רכש באותו היום את הטלפון החכם הראשון שלו, ומיד ביקש מאחד התלמידים בכיתה שיתקשר אליו, כדי שילמד איך עונים לשיחה.

וכך, בעוד אני רואה את כל הטירוף הטכנולוגי שמסביבי, נזכרתי במנחה שלי, ובתיאוריה הזו, והתנחמתי בכך שיש גם אנשים שמצליחים להסתדר לא רע גם בלי להיות לגמרי בתוך המירוץ הזה.

בשדה התעופה בסינגפור, הבנתי שבעצם גם אין לי שמץ של מושג  על סינגפור. היו לי כמה דעות קדומות על משטר נוקשה וקפדני, מודרנה מצוחצחת ומשהו בנוגע לזריקת זבל ברחובות.

אבל הסימן החשוד הראשון לפדנטיות קצת מוגזמת היה השלט הזה:

מכיוון שקראתי בדיוק שבאמת נקנסים בסינגפור ב-1000$ על הפעם הראשונה שזורקים זבל ברחוב, ובפעם השניה שעוברים על העבירה הזו, נשלחים ל-3 חודשים של עבודה בניקיון, התחלתי להסתכל על עובדי התחזוקה בשדה התעופה בעין קצת אחרת.

מעבר לחוקים הנוקשים הללו, מסתבר שביוש (שיימינג) עובד לא רע באי המדינה הקטן הזה. האתר הרביעי (!) בפופולאריות שלו בסינגפור הוא אתר שבו עושים שיימינג לכל מיני אנשים שהתנהלו באופן לא מתחשב. דוגמא שראיתי היתה למשל מכונית שקצת נדחפה בין נתיבים באור אדום. אגב, ההודעה הזו זכתה ל-4,000 צפיות. אם אתם רוצים להתרשם בעצמכם מהאתר, אתם מוזמנים.

האמת היא, שכשראיתי את האתר הזה, ועוד יותר כשקראתי שהעונש על החזקת סמים בסינגפור הוא יריה בראש (!!) הסתכלתי קצת אחרת על המקום הזה. מאחורי האימפריה הטכנולוגית והכלכלית הזו, החזות המצוחצחת להפליא של שדה התעופה, חברת תעופה שהשירות שלה באמת מדהים, ישנו כנראה סיפור לא פשוט של דיקטטורה עם שוק חופשי קפיטליסטי פרוע. וההבנה הזו עשתה לי תחושה לא הכי נעימה. אחורי הקלעים תמיד פחות נוצצים מהבמה.

ככל שהתקרבתי למזרח התיכון, המתח הכללי באויר עלה. מאז ניסיון ההפיכה בתורכיה, ופיגועי הטרור באסטנבול, הארץ הזו, שמאוד אהובה עלי, הפכה גם היא למחוז של התנהלות “בטחונית”. זה היה מוזר מאוד לראות מאוד אירופאים מתוסכלים עומדים בתור בלתי נגמר לבדיקות בטחוניות, ואת תחנות הבידוק הבטחוני הקפדני שקמו בכל מקום.

העמידה הזו בתור, כשכל אחד מחזיק בדרכון אחר, היתה לא פשוטה. הידיעה שמדי יום אנשים טובעים למוות, בדרך מהמזרח התיכון ואפריקה לאירופה הנכספת, עוררה רגשות לא פשוטים ביחס למי מחזיק איזה דרכון, ושההבדל יכול להיות עניין של חיים ומוות.

אבל מעבר לבדיקות הבטחוניות הקפדניות, היה מעניין לגלות במטוס עלון מיוחד שמודפס על נייר כרום איכותי, ושמתאר את ניסיון ההפיכה הכושל של חודש יולי, וקראתי את התפתחות ניסיון ההפיכה שעה אחר שעה.

     ********

מי שהתנהג יפה ובסבלנות במשך כל הטיסה והביקור היה סימבה. ממש ברגע האחרון תמרי הרשתה לסימבה לבוא איתי, וזה היה רעיון נפלא. לילדה שלי יש חושים טובים מאוד כלפי הצרכים הפסיכולוגיים שלה, ולמרות שהם לפעמים מעוררים תמיהה, הם עונים בצורה מדויקת ביותר על מה שהיא צריכה.

סימבה הוא מין ייצוג סמלי של הילדה, וכך היא זוכה להיות איתי בנדודים, בעוד שהוא זוכה לאסוף עבורה את החוויות, כמו גם להתפנק עם קרובים וחברים.

וכך, סימבה פגש איתי משפחה וחברים/ות, נסע איתי ברכבת, קנה איתי זעתר במזרח ירושלים, דיבר עם הבנות בסקייפ, והכי חשוב – ביקר אצלי הסבאים – מה שהמיס לגמרי את לבה של הילדה. וממש בשיחה האחרונה שלנו לפני שחזרתי, היא ביקשה שסימבה יישאר צמוד לאמא שלי ממש עד רגע הפרידה.

 

נונו, שהתביישה לומר כנראה שהיא חוששת שהחיות שלה ייפלו עם המטוס לים, רק הסבירה שהיא לא מאפשרת לחיות שלה לטוס בעצמן, ולשמחתי, התחברה מהר מאוד עם הטיגריס של אמי. והנה הצמד ברגע שקט, ללא מריבה משוחח עם הבנות משני צדדיו של העולם.

בסוף השבוע אני יוצאת למסע שלי לארץ הקודש. ואני לא מאמינה כמה אני מתרגשת, באופן שאני כבר בקושי ישנה בלילות. וכשאני ישנה, אני חולמת על מזוודה שלא מספיק גדולה להכיל את כמות החפצים שאני לוקחת (כן, אמא, אני זוכרת שאמרת שהביקור המתוכנן קצר מידי). אבל זה בהחלט עדיף על החלום הקבוע שלי כשעברנו לכאן – שאנחנו מוחזרים לישראל אחרי שנה, וצריכים לנסות לראות איך מאריכים את השהות שלנו בניו זילנד.

גם הבנות מגיבות, בדרכן, לפרידה הצפויה. תמרי שוב הזכירה לי הבוקר כמה פעמים שמטוסים נופלים (גננת מבריקה במיוחד סיפרה לה את זה בגן בישראל לפני שלוש שנים), ושתי הבנות עמדו על היתרון הגדול שבנסיעה שלי – שהן תוכלנה לקנות עם דני לחם מהסופר, במקום לחם השאור הנוראי שאני אופה. כשאמרתי להן שאולי כדאי שאשקול מחדש את הנסיעה שלי לנוכח היעדר הלחם האהוב עליהן תוצרת בית, ראיתי שהן לא מעריכות את חוש ההומור המצויין שלי.

אני משאירה את דני להתמודד לא רק עם שתי בנות פעלתניות, אלא גם עם צמד אריות צעיר שמעמדם עלה מלהיות זרוקים בארון ישן, לאדוני הבית (כמעט). הצמד הוא סימבה וסקאר, וחדי האבחנה שבינכם/ן ישימו לב מיד שעד לפני כשנה וחצי (כשנכנס להקפאה בארון הבגדים) סימבה היה בסך הכל מת׳יו, אריה חביב, ומלא תושיה שטיפס איתנו כמה וכמה הרים, ומככב בתחתית הפוסט הזה.

הקשרים החברתיים החדשים של הבנות חושפים אותן לעולם חדש (ומוכחש למדי במחוזותנו) של סרטים. לפני המון שנים, כשדני ואני ראינו את הסרט שרק 2, הבנתי שעבורי סרטים חדשים הם מהירים מידי – יותר מידי גירויים, יותר מידי קפיצות, יותר מידי בדיחות שמיועדות להורים, ומדוברות מעל ראשן של ילדים. וכך, כמה ימים אחרי שהצטרפה אלינו תמרי לפני 7 שנים, נפרדנו מטלוויזית ה-14 אינץ׳ שקיבלתי לבת המצווה שלי, וחסל.

במשך כל התקופה הזו, עמדתי איתנה מול קולות שאמרו שצריך לחשוף את הבנות לסרטים כדי לחסן אותן, ולכאלה שטענו שיש ערך תרבותי-אומנותי-ערכי בחשיפה למסך הקטן.מכיוון שאני עקשנית עד כדי אטומה, צלחתי בלי מאמץ רב מידי את הקולות האלה. אבל, לאחרונה, הבנות החלו לצפות מפעם בפעם בכמה שירים מתוך הסרט מלך האריות. אני, שלא ראיתי את הסרט כשהייתי נערה, לא משתגעת על ההפקה שלו, המסרים, הקופצנות – אני לא מצליחה לראות בזה משהו שתורם לילדים פרט להנאה (שגם היא חשובה, אני לא מכחישה). ומה שאני כן מגלה, זה שככל שילדים רואים יותר, הם גם רוצים יותר. סוג של התמכרות (כן, כן, גם אני והפייסבוק, אני יודעת, אני באמת צריכה לקחת על זה אחריות).

בהיעדר אפשרות לצפיה חופשית, הבנות נאלצות לתעל את הצרכים שלהן מהסוואנה לדברים שהן מכינות בעצמן. זה התחיל בהתארגנות למופע לקהל הרחב שבינתיים עדיין לא התרחש (לרווחתנו), אבל שהתפאורה שלו כבר מוכנה בחדר העבודה שלנו

,המבוגרים המוזמנים למופע אמורים לשלם $1 כדי לצפות בו, ותמרי כבר אמרה את זה לכמה וכמה הורים של חבריה. ואילו עבור הצופים הצעירים, הוכנו הסימניות החינניות האלה:

האריות זוכים כמובן לטיפול מסור

וכמעט שנשלחו איתי לנסיעה לישראל – כדי לשמור עלי. אבל אז תמרי שינתה את דעתה בגלל החשש שהאוירון אכן ייפול. 

זה גרם לי להרגיש אמא אהובה במיוחד.

מי שמכיר/ה קצת את מצב העניינים אצלנו בבית, יודע/ת שבילוי בחוץ ובטבע הוא לא הצד המאוד חזק של ההורות שלנו.

מאז שהבנות היו קטנות השקעתי מאמצי על לחשוף אותן לאהבה שלי לעולם שבחוץ, לים, לטיולים, לצמחים, לבעלי חיים. וזה הלך, לי, איך לומר, ככה-ככה.

תמיד התקנאתי בהורים אחרים שהילדים שלהם מתכרבלים בבוץ, רצים למים בסחנה ביום אחד, ולמחרת הם כבר מתחננים ללון על פסגה של הר עלום בנגב. דני, לעומת זאת, שמח בחלקנו.

המצב הזה החמיר בחורף שעבר- כשרדיוס הפעילות של תמרי הפך להיות מטר אחד מסביב לתנור החימום בסלון, ויסמין לא הרחיקה הרבה מעבר. אני התחלתי לדאוג סביב הנטיות האגרופוביות שמתפתחות כאן.

אבל, לפתע פתאוםֲ המעבר של תמרי לגיל 7 שינה את מהלך העניינים.

אחת מהקוראות הוותיקות של הבלוג הגדירה את גיל שבע בצורה ממש מדויקת בעיני: גיל מבוגר מספיק כדי לגלגל כלפי אמא עיניים, אבל עדיין צעיר מספיק כדי להתחבק. גלגול עיניים זה קצת עדין ביחס למסכת התנהגויות קדם גיל ההתבגרות שאנחנו עדים להן, אבל לפחות יחד איתן באה גם עצמאות חדשה.

וכך תמרי מגיעה הביתה, זורקת את התיק לצד הדלת, ויוצאת לבלות עם חברות בחוץ עד שפנסי הרחוב יידלקו.

כל זה הסתדר מצויין עם שני סרטים מעניינים שצפיתי בהם באחרונה, ושעוסקים בשינוי בדפוסי המשחק של ילידי המאה ה-21. באופן כללי, שני הסרטים בוחנים את האופנים בהם ההורות של ימנו הפכה להיות הרבה יותר מגוננת ומגבילה מכפי שהיתה פעם. הסרט  הראשון קשור בניתוק שבין הילדים של היום והטבע, ובהיעדר משחקי חוץ, והסרט השני עוסק בהשלכות של צמצום זמן המשחק החופשי של ילדים, והאפשרות להתנסות בחוויות קטנות של נטילת סיכונים, והערכת סיכונים, או כמו שהגדירה זאת פסיכולוגית שרואיינה בו (ושלשמחתי דני לא שמע): “קצת הזנחה היא לא דבר רע”.

בדרך מהבית לבית הספר, ששם גם השדה, המגרש, והיער שבו מבלות הבנות, יש כביש חד-סטרי קטן מאוד, שעוברות בו 5 מכוניות ביום סואן במיוחד, ותמרי כבר חוצה אותו לבד בלי בעיה, אחרי תקופת הכשרה ארוכה ויסודית (של דני). מיד אחרי הכביש הזה נמצא השדה העליון של בית הספר.

בשבוע שעבר, ביום שבו היה שלג וכפור, הבנות חזרו נרגשות שהן ראו עכבר שקפא בשדה העליון, ואפשר היה אפילו לראות לו את הלב.

מפאת כבוד המת, נמנעתי מלתעד את המעמד.

באחר צהרים אחד, הרגשתי שאין לתמרי חשק להיות אחראית על אחותה הקטנה שנשרכת אחרי חבורת ילדי השכונה, ושהיא רוצה לבלות עם חברות, והחלטתי להתלוות אליהן. היה קר בחוץ, אולי 5 מעלות, ונפעמתי לראות איך לאט לאט המגרש הישן, והקצת מוזנח, של בית הספר הפך בעזרת קצת חימר שהבנות השתמשו בו כגיר ציור, למסלול עם תמרורים, חנויות אופניים, חיצים, ובית ספר, ושהילדות דהרו בו בשמחה.

ובזכות אותו אחר צהרים, ארוך וקר, נזכרתי בפלא הזה של הילדות – שאחר צהרים לגמרי רגיל יכול להפוך למשהו קסום, ומלא חיים, בפשטות ובחן, ושבעצם חלק מהקסם הוא זה שמצוי באי הידיעה מה תהיה ההרפתקאה שתתפתח בפרק הזמן הזה.

וזה המגרש ותמרי מפגינה בו יכולות הוקי ראשוניות (עם אביה לבוש בסגנון ספורט-אלגנט.)

בימים כאלה של חורף, אנחנו מבלים לא מעט שעות בעבודה – ולמזלי יש לי שתי שותפות לחדר שהן פשוט השידוך המושלם בשבילי, וממש כמוני אוהבות לנתח כל דבר גם במחיר של עיכוב הדוקטורט מעבר לזמן תום המלגה. שתיהן בשנות ה-20 שלהן, והן כיפיות מאוד. למשל, הן קנו עכשיו את הספר ״כיצד תרכוש ידידים והשפעה״ של דייל קארנגי.

את הספר הזה קראתי אי שם בתחילת שנות ה-20 שלי, כשהתחלתי להתעניין בפסיכולוגיה, וזה ספר נחמד וחביב על יחסים בין בני אדם (בדיוק כשמו). החברות שלי לא מסתפקות בקריאה פסיבית של הספר, כמו שאני עשיתי בזמנו (בשקיקה, יש לציין) אלא הן מתעדות כל אינטראקציה אנושית שלהן, ומדרגות עד כמה הן עומדות במדדים השונים בהתנהלות שלהן.

אז כשחזרתי מהפסקת קפה קצרה, התברר לי שיש לחדר משימה חדשה, והיא לתעד את כל האינטרנקציות שבהן אנחנו עשויות לשקר שקרים לבנים (כמו, למשל, לומר למישהו שהתספורת שלו/ה יפה, גם כשחושבים שהיא לא), ואז לדון בכל המקרים האלה יחד בעוד שבוע ולשקול ביחד האם ההשלכות של השקר הלבן היו שוות את זה, או שעדיף היה לומר את האמת.

בתור מי שירשה מהבית שבו גדלה את הערך של להיות “איש אמת ועומד על משמרה”, אני מוצאת באתגר הזה סוג של תיקון מאוחר למה שאני רגילה לו, ואולי דרך להחזיר כמה חברים/ות שמשום מה ניתקו קשר איתי במשך השנים…