Blog

כמה עצובה הייתי הבוקר לקרוא את הדו״ח החדש של יונצ״פ על העליה בעוני של ילדים במדינות המפותחות, ובכללן ישראל. היה כל כך עצוב לראות סרטים קצרים על ילדים שחיים בחוסר וודאות תזונתית, ונערים שלא יכולים ללמוד ולא מוצאים עבודה, וכל זה באירופה. מה שמעורר הרבה מחשבה על המדינות שלא מכוסות בדו״ח. ממש עצוב.

התנחמתי בכך שבניו זילנד המצב יחסית סביר, ולא היתה עליה בעוני של ילדים אחרי המשבר הכלכלי של 2008. למרות שבאופן כללי, זו נחמה זוטא, לעומת העצב הכללי שהנושא הזה מעורר.

כדי לנחם את עצמי, ולשפר את תחושת האשמה המיידית על החיים הנפלאים שזכינו בהם אנחנו, הלכתי עם דני לאגודת הסטודנטים לקנות חבילת קפה שתשמש חלק מסלסלת שי גדולה שתוגרל ביריד הגן של תמרי ביום ראשון הקרוב. הקפה שקנינו במחיר סביר ביותר, ובהנחה נוספת לסטודנטים (זאת אומרת, דני) הוא מסחר הוגן – תחום שהולך כאן חזק, והחברה למוצרי סחר הוגן מאוד מצליחה בניו זילנד. לא מזמן קראתי בעיתון שהמנכ״ל של החברה בא להרצות כאן באוניברסיטה, ושהוא דיבר על איך שהעיסוק בסחר הוגן משפיע באופן כללי על יחסי העבודה בחברה עצמה. חשבתי שזה מאוד מעניין.

כולם בגן עכשיו נערכים לקראת היריד, אירוע גדול ומשמעותי לגיוס כספים לגן ולבית הספר. המימון כאן למערכות החינוך הוא בחלקו הגדול מהממשלה, אבל גם הקהילה תורמת, וכל פעם יש איזה שהוא אירוע לגיוס כספים, והרבה בקשה לעזרה ומעורבות הורים. זה היה לי קצת מוזר ביחס לישראל, ולומר את האמת, אני לא משתגעת על הערבוב הזה של גיוס כספים באופן הזה לחינוך ילדים, אבל כנראה שזה הכרח כשאין קהילות גדולות מחו״ל שתורמות.

התרומה הראשונה שלי ליריד בינתיים היא בכך שגייסתי משתתפים להגרלה שתהיה ביריד. תליתי מודעה קטנה בחדר הסגל של המחלקה לפסיכולוגיה, ודני אמר לי שהמודעה משקפת את הניו זילנדיות הפנימית שלי. אוקי, הוא השתמש במילים קצת אחרות, אבל רוח הדברים הכללית היתה שאני כבר כותבת כבת המקום. הוחמאתי, אבל זה כבר נושא לפוסט אחר על ההשתלבות וההסתגלות. מבטיחה שיבוא.

על כל פנים, הרגשתי ממש שייכת ומקומית אחרי המחמאה שלו, אבל חברה ישראלית אמרה לי שאם הייתי ניו-זילנדית אמיתית, הייתי גם שמה כוס קטנה ליד, ואוספת ככה את התרומות, בלי לחשוש שמישהו ייקח את הכסף מהכוס. האמת שזה עבר לי בראש, ובשנה הבאה גם אעשה את זה בפועל.

החלק השני של התרומה שלי הוא בתפירת גמדים למכירה

גמד מצועף

והחלק השלישי יהיה בפתיחת דוכן ביריד עצמו ביום ראשון, וגם במכירת מזון. אני משוכנעת שהבורגרים הטבעוניים שלי, עם מיונז טבעוני תוצרת בית על לחם שאור ביתי יהיו הצלחה מסחררת. דני קצת מנסה למתן את הבטחון או ההתלהבות שלי מהעניין הזה, ורמז שיש סיכוי שנחזור הביתה עם קופסת בורגרים, שתוציא לי את החשק מהקציצות האלה לתקופה ארוכה.

ובזמן שאני נערכת לכל האירוע בהתלהבות רבה, גם לתמרי יש את ההכנות שלה. הבוקר היא ספרה את דמי הכיס שלה, והודיעה לי שיש לה 10 מטבעות (לא נעים לי לומר ששל 20 סנט כל אחד, זאת אומרת, סה״כ 10 מטבעות כפול שישים אגורות) לקנות לה משהו ביריד.

יש לי תחושה שנצטרך קצת לעזור בהשלמת הורים.

לפני כמה ימים הילדה עלתה על אחד ההבדלים התרבותיים משמעותיים שלא יכולתי לנסח אותו טוב יותר בעצמי – והסיפור הוא כזה –

בארוחת שבת הילדה שאלה: אמא, את יודעת מה ההבדל בין גן אולגי (הגן הקודם שלה בירושלים) לבין גן סנדרה?

אני: מה?

הילדה: בגן אולגי, היתה כיכר לחם על השיש ואם איזה ילד היה רוצה לחם, הוא היה קם, הולך למטבח ולוקח. בגן סנדרה, יש כלי עם לחם על שולחן האוכל, ואם ילד רוצה לחם, הוא מבקש שיעבירו לו את סלסלת הלחם”.

תפסה את העניין.

במקביל גם אנחנו נתקלים בהבדלים תרבותיים לא קטנים.

בעוד חודש אנחנו עוברים לבית חדש, וגדול (והכי חשוב, עם גינה וחממה) ומתחילים לקנות ריהוט יד שניה מאפס. דני הוא השליח שלנו לענייני משא ומתן על רכישת החפצים (וגם בדיקת איכות, כמובן). בשבועיים האחרונים אני חושבת שהוא ביקר בעשרות דירות או יש לומר כוכי סטודנטים/יות שמוכרים/ות עכשיו במרץ את הדברים שלהם/ן, ועוזבים/ות את העיר שלנו (בדרך כלל יש כאן 20,000 סטודנטים/יות, כך ששליש מהם/ן שעוזבים/ות משאירים מבחר לא רע של דברים לקניה).

העסק מתרחש דרך קבוצת פייסבוק, שבה מפרסמים את כל הדברים לקניה, ואז פשוט כותבים שמעוניינים במשהו, והמוכר שומר/ת את החפץ לקונה, והקונה בא/ה וקונה.

פשוט כך.

בלי סיבוכים, בלי דברים לא ברורים. ישר ופשוט.

דני אמר שזה מתחיל להחזיר לו את האמון בבני אדם.

בתוך הקבוצה עצמה יש גם כמה דברים די מצחיקים, כמו המודעה הזו:

והתיאור:

She’s been a beauty of a year sad to see her go. Few stains, but otherwise mint condition. Offers welcome hope to see the old girl off to a new home

ועד לפוסט הקרוב, אני משתפת מהתמונות של מסלול ריצת הערב החדש שלי

אני לא מתלוננת

איך שמתחיל האביב, לא משנה אם זה בספטמבר, אני נתקפת ברצון עז לנקות. לצערי, ברוב המקרים זה נשאר בגדר רצון. אבל איכשהו אני מצליחה להסתדר השנה עם העובדה המבלבלת שהאביב בדיוק נפגש עם חגי תשרי – וזו התקופה האהובה עלי ביותר בשנה. אני תמיד מאוד אוהבת את התפילות של הימים האלה. פיוטים יפים כל כך, עם הרבה התייחסות לצדדים אנושיים, הומניים שקשורים להוויה האנושית של כולנו. כל כך מרגש. בתקופה הזו יש כל כך הרבה קדושה באוויר. גם מהמרחק שלי מבית הכנסת, ועכשיו גם מישראל, עדיין תחושת הקדושה הזו בתקופה הזו, מעוררת אצלי התרגשות גדולה (או כמו שדני מגדיר את זה, אני הופכת למישהו שהגיעה מכוכב אחר לקצת זמן בימים האלה). ובתוך החייזרות הזו, אני  –  גם מעריכה עד מאוד את מה שלמדתי מאבא וסבא שלי, שלימדו אותי מסכת אבות, משניות, ספר משלי ועוד ועוד.

אז האמת היא שקצת חששתי מהחגים רחוק מישראל, ורחוק מהמשפחה והחברות שלי. ובאמת, הגעגועים התחילו לחלחל ככל שערב ראש השנה התקרב. אבל, התברכתי השנה בכל כך הרבה אהבה סביבי שהגעגועים קצת זזו הצידה, לעומת שלל הדברים שהחג הזה הביא איתו.

בלילה שלפני החג נתקפנו בצורך עז לבשל – למרות שחברים הזמינו אותנו לערב החג, ולא ממש היה צריך להכין משהו, היינו צריכה להעביר קצת זמן במטבח, כדי להרגיש שאנחנו מוכנים “כהלכה” לעסק הזה.

יצאה לזניה טבעונית מוזרה ביותר, אם אתם באמת רוצים לדעת, למרות שכללה שלוש שכבות של רוטב מושקעות ביותר, ושונות בתכלית זו מזו.

על כל פנים, כבר בבוקר של ערב החג קיבלתי כמה ברכות מקסימות במייל – מחברה במעבדה, ומהמטפלת של יסמין, ומחברים לא יהודים אחרים כאן (וגם מישראל) – זה היה מרגש מאוד.

בגן של תמרי היה באותו בוקר פסטיבל אביב, ומסתבר שההצעה שלי להביא קצת תפוחים בדבש, הפכה לחלק מהתוכנית הרשמית תחת הכותרת החגיגית apple dipping

את הדבש החלפתי בסילאן, תוצרת בית (כן, יש חיה כזו)

וזה אפילו ממש פשוט להכנה וטעים ביותר.

אז האירוע היה כזה שכל ילדי בית הספר ירדו ושרו בא-קפלה שיר מתאים לאירוע

״Sholom my friends”

היה מאוד מיוחד. זו תחושה מאוד נעימה שנותנים מקום למיעוטים, עורר אצלי הרבה מחשבות על המקום ממנו באתי אני.

אם כן, הדבר הראשון שלמדתי בשנה החדשה הוא לראות כמה אני מבורכת בדברים טובים.

הדבר השני שלמדתי הוא לשים בצד את המחשבות והדעות הקדומות שלי .

וזה התחיל כשבבית הכנסת התפילה היתה קצת שונה מהדבר שאני רגילה אליו.

את קבוצת המתפללים הקטנטנה הנחתה שאנון, שיש לה איזו שהיא הסמכה של הקהילה הרפורמית באוסטרליה, והעבודה שלה היא ללמד שירים בבתי ספר וגנים יהודים באוסטרליה, וגם לבקר בקהילות נידחות. כלומר, אצלנו.

,אבל כאמור, היא שונה ממה שאני רגילה אליו – בחורה אוסטרלית צעירה ורודת שיער ופירסינג לרוב, שלא מדברת מילה עברית, ושרה מתוך מחזור שהאורך הכולל שלו קצר ממוסף”הארץ” למוזיקה ים תיכונית.

אחרי כמה דקות של יוהרה, הבנתי שאם זקני הקהילה יכולים להיות פתוחים למשהו לא צפוי, גם אני יכולה לנסות. ומהרגע שזה קרה, מאוד נהנתי,

אני סקרנית לשמוע אותה בכל נדרי מחר בערב.

 מאוד הרשים אותי לראות את קומץ המתפללים שלקחו יום חופש מהעבודה שלהם, נסעו במשך שעה כדי להגיע ולבלות את היום בבית הכנסת, ביחד עם חברי קהילה נוספים.

נהנתי מהתשליך לנהר באמצע קמפוס האוניברסיטה עם חבורת המתפללים העליזה, ובעיקר מזה שסוף סוף מצאנו רימונים.

ובסימן של סוף שנה והתחלות חדשות, מסתבר שגם אצל החבורה של תמרי נגמרה שנת הלימודים, וכשקמתי בשבת בבוקר, גיליתי שהיא היתה עסוקה בלהכין תעודות לבוגרי הגן (שעולים כמובן לכיתה א׳)

והנה הם כולם בטקס הסיום המרגש

גמר חתימה טובה לכולנו

בהחלט אפשר להגיד שהאביב ביקר אצלנו לשבוע. שבוע שהספיק לגרום לכך שגם יסמין ואני נהיה חולות מהמעבר החד שבין חום לקור, אבל אחרי כמה ימים שמשיים ונפלאים, אני מוכנה לספוג את המחיר הזה (לפחות עבור עצמי, עבור יסמין, זה כבר סיפור לגמרי אחר).

כדי להנות קצת מהאביב, החלטנו לצאת לטיול עירוני, זאת אומרת למסלול קצר באחת השכונות בעיר. אני חייבת כאן להזכיר שמעכשיו אנחנו בוחנים כל מסלול אם הוא גם אפשרי למבחן ה”סבתות” (מסלולים קלים להליכה, או יקרים לתשלום).

מאז שהיתה לנו הטראומה בים, אי שם לפני חצי שנה, שאני חושבת שכבר הזכרתי אותה כאן, ושהתמצתה בזה שגל התקרב אלינו, והיו לכמה רגעים חששות לגורל אחד מכלי החול שלנו, נונו ותמרי ממש לא מוכנות לשמוע את המילה ים. זה נהיה מאוד בעייתי כשאנחנו גרים במקום שכולו מוקף בים, ושזה המקום ללכת אליו.

תלונה נוספת בנוגע לים קשורה לרעש של הגלים – בנות רגישות, כאמור.

ולכן, החלטנו שהמסלול הנוכחי יהיה ללגונה. מיד כשירדנו מהאוטו נונו הביעה פרצוף סולד, ורק אחרי מסע שכנועים ובליויי של קוף, היא הסכימה לצאת לדרך.

אם תהיתן, קוף נשאר איתנו גם לחלק של המסלול שכבר חרג מתחום מבחן הסבתות, כלומר, דני או אני נשאנו אותו על כפיים רוב הדרך.

והנה כמה תמונות מהדרך –

השכונה שליד

ילדה שהעירה בנימוס ששכחנו את מנשא הגב שלה באוטו

וגולת הכותרת – העין החדה של תמרי גילתה גם את היצור הנחמד הזה

Little Shag

יופי של שם מצא לעצמו

ולמי שממש לא יכולה להמשיך בלי לדעת עליו קצת, אז אפשר למצוא את כל הפרטים כאן

יש לי תחושה שגם כשתהיה לי משקפת הטיולים החלומית, היא לא תעבוד כמו חמישית  מהראייה של הבת שלי (לא ברור לי אם זה מפאת הצורך שלה להיות מוכנה תמיד לכל מאורע מפחיד אפשרי, או שהיא באמת ממש מוכשרת בזה).

ההסבר שלה זה שהיא חתול.

זה התחיל מכך שבגן שלה יש לה סמל של חתול, והעניין גבר ביתר שאת אחרי שהיא החליטה (בעידוד שלנו, אני חייבת להודות) שחתול הוא חיה טורפת, ולכן “לא נטרפת”. אין לי מושג אם יש אמת מדעית אחרי ההחלטה המשותפת שלנו, אבל היא הביאה הרבה שקט למשפחה. ואני לא מוכנה להתחיל לחפש את האמת בנושא הזה, כי אני אומרת בכזה שכנוע שאף אחד לא אוכל חתולים, שאם אני אגלה אחרת אני עלולה קצת לאבד את האמינות שלי.

האהבה הזו לחתולים כנראה גם תזמן לנו חבר חתולי חדש למשפחה, אבל בינתיים הכנו לה את התכשיט האישי הזה

בתקופה האחרונה חסרה לי קצת נחת.

אולי בגלל זה בחרתי להקדיש את הרשימה הזו לנושא הזה.

כמה חברות יקרות ביותר הזכירו לי שחודש אלול בפתח, וזה גרם לי געגוע עז, אבל הרבה כאב סביב מה שקורה בישראל. למרות שלכאורה נראה שעיקר המתח קצת נרגע, אני מרגישה הרבה דאגה ממה שמתרחש שם, מכל התהליכים שראיתי אותם מתפתחים בשנים שעבדתי עם בני נוער, והדאגה שלי מהכיוון הכללי של הדברים. כנראה שדאגה שמשותפת לעוד רבים אחרים, לפחות ממה שאני קוראת. דני ואני מדברים על זה הרבה – על זהות לאומית, על שייכות, על המחיר של החיים בישראל ושל החיים מחוצה לה. שאלות לא פתורות.

על כל פנים, בגלל שאני לא מצליחה להצחיק את עצמי מספיק בזמן האחרון, החלטתי להקדיש את הרשומה הזו לנחת – מקורות של נחת וסיפוק בחיי בתקופה הזו.

אז הראשון והמשמעותי בינהם הוא החברות הנפלאה בין הבנות שלי, שמאפשרות לי לקום בבוקר בשעה 10 (!!!!) בימים שאין לנו מחוייבות לשום דבר. וכשאני יורדת לקומה הראשונה בבקרים האלה, אני מוצאת אותן אוכלות כריך עם חמאת בוטנים (מטוסטים שתמרי הכינה ומרחה) ושותות חלב שהיא חיממה.

הן מגלות הרבה דאגה ואהבה הדדית, וזה לא קל כשיש ילדה בת שנתיים ושמונה חודשים שמתעקשת על הרבה דברים, ואחות עם הרבה עקרונות חשובים.

אבל בקיצור, הן נפלאות. ומכיוון שהן כבר תקופה אחיות רפואויות (בחירה שאני מאוד שלמה איתה, למרות שקלטתי את דני אומר היום לתמרי שהיא תוכל “להיות אפילו רופאה”) אני מאוד מרוצה מזה שאני מגדלת שתי בעלות מקצועות חיוניים בבית – והנה הן במדים שלהן  (שתמרי ארגנה בקפידה אתמול בלילה כדי ללבוש דבר ראשון לפעילות שהלכנו אליה היום בבית הכנסת).

מקור הנחת השני הוא שלאט לאט מתגבשות אצלנו כל מיני קהילות, ומסגרות שייכות שאנחנו בונים לעצמנו, ומרגישים בהן טוב ושמחים. ואחת מהן היא בבית הכנסת. כתבתי כבר פעם, שהגיל הממוצע של המתפללים כאן הוא של אנשים שהכירו אישית קפטן ג’יימס קוק, שגילה את ניו זילנד.

ובכן, מאז השתנה המאזן הדמוגרפי – אנחנו הגענו, ועוד משפחה עם 4 ילדים, בדרך לחמישי, והיום הגיעה לבית הכנסת עוד משפחה עם 3 ילדים.

לאור השינויים האלה , התחלתי היום עם חברה ללמד עברית לקבוצה של ילדים בני 3-8 וההענות היתה יפה מאוד.

בבית הכסת גם פגשנו זוג חברים עם שתי בנות בגיל שלנו. הם בדיוק עברו דירה לחווה. כן, כן, בבעלותם  15 אלף (!!!) דונם שבהם שוכן הר, יער, שטחי מרעה וגידולים חקלאיים, וגם שלוש כבשים. וכל זה במחיר שחברה טובה שלי לא הצליחה למצוא בו דירת 4 חדרים בירושלים.

אחד הדברים הנפלאים בבית שלהם הוא הנוף שנשקף מחלון המטבח.

והדבר השני הוא הנכונות והנדיבות שלהם לחלוק את האושר הזה איתנו.

בימי חמישי, כשלנונו אין גן, אנחנו הולכות (יחד עם תמרי, שהחליטה שביום הזה היא מעדיפה להיות איתנו) למרכז משחק, שזה פשוט גן עדן להורות, אין לי מילה אחרת. מדובר בהמצאה ניו זילנדית – קואופרטיב מקסים של הורים לגילאים 0-7 שמסובסד במידה רבה על ידי משרד החינוך, ומספק מקום מפגש עם אינסוף פעילויות, מידי בוקר, להורים ולילדים, בעלות סמלית ובבקשה להתנדבות חלקית (זאת אומרת, במקום המשחקייה היוקרתית שהיינו הולכות אליה בירושלים, אנחנו מבלות שם בוקר שלם, כמעט בחינם, אבל מנקות אחרינו – אני לגמרי בסדר עם סידורים כאלה).

ושם, נונו הפיקה את היצירה הענקית הזו שמקשטת לנו את קיר המסדרון.

חלק מהפעילויות שהמרכז מציע

שני הדברים האחרונים קשורים בחיי הלילה ועולם הבילויים של העיר שלנו

לפני שבועיים חגגנו לדני את יום ההולדת שלו. תמרי ואני הכנו לו במתנה “סופר ירח” אולי כדי לפצות את עצמנו על כך שמראה הירח המופלא נמנע מאיתנו בגלל עננים.

וביקשנו מבן של חברה לשמור לנו על הבנות ויצאנו בתשע בערב לקרוע את העיר.

אלא שמסתבר שבתשע בערב, כל מה שהיה פתוח היה בר קטן ונידח. על כל פנים, הוא היה חמים ונעים ועשה את העבודה.

לעומת זאת, בשעות היום, אני מוכנה לחרוג מהטבעונות שלי לטובת השגעון המשפחתי הנוכחי – האהבה הגדולה לפיש (ובעיקר) צ’יפס.

והנה ילדה אחת ממתינה בכליון עיניים למנה שלה.

בהחלט מצאתי נחת בפוסט הזה. תודה שהייתם איתי.