Blog

התקופה שמאז פסח היתה עמוסה ביותר. אחרי חיפושים ארוכים וממושכים אחרי חזרת (באיזה שהוא שלב כבר התחלנו לחפש צנונית, מה שלא היה יותר פשוט) גילינו בערב החג שאחד מזקני הקהילה (למעשה, שם התואר הזה מתאים כמעט לכל הקהילה) מגדל חזרת בחצר שלו, והוא שמח לתת לנו קצת.

הבנות היו נרגשות מאוד מהאירוע. הכנו מרק עם קניידלעך טבעוני, שהיה נחמד ביותר, והאירוע כולו היה נחמד ביותר. אני לא יודעת אם זה מרחק הזמן שמאז השנה שעברה, או המיקום הגיאוגרפי, אבל השנה באופן מיוחד מצאתי את הטקסטים כמעט ובלתי נסבלים לאוזן, שלא לדבר על אוזן של ילדה בת  5 שהיא גם הבכורה.

דילגנו על הרבה מהקטעים האלה. בתום האירוע, שדי הפעים את נונו (שנראתה המומה לגמרי מההתרחשות) היא התלוננה שהיא רק יודעת לשיר את אחד מי יודע. אמרנו לה שלגילה זה בסדר גמור.

לשמחתנו, אחרי 5 ימים של הקפדה על אכילת מצות בלבד, תמרי נשברה וחזרה ללחם רגיל.

מאז שתמרי תפרה תיק מיוחד לאפיקומן (והסתירה אותו מתחת לצלחת של דני – בחירה קצת משונה של מקום) הילדה נכנסה חזק לעניין של תפירה ורקמה. היום במזל הצלחתי להסיט את דעתה מהרצון לתפור לי כתר ליום ההולדת שלי, אבל בינתיים היא תפרה כבר עוד תיק, ושיכנה בו את החבר החדש במשפחה – חתולי.

הוראות הטיפול בחתולי, והיצור הירוק שלצידן הוא חתולי עצמו:

העולם הרגשי של חתולי מאוד העסיק את תמרי – ששאלה כמה פעמים אם חתולי אוהב אותה, וגם אם אני הייתי רוצה להיות חתולי. האמת שהעמקתי קצת במחשבה, ואני עומדת לגמרי מאחורי התשובה החיובית שלי – שכל אחד היה רוצה לזכות לטיפול מסור כמו שתמרי מעניקה לחתולי.

מכל המקומות בבית, חתולי בחר לישון בחדר השינה שלנו, ממש ליד הצד של דני במיטה, והוא טיפוס יחסית פעיל וידידותי. היום הוא עשה בפעם הראשונה אמבטיה, ולמרות שאני משתדלת להדחיק את המחשבה, נדמה לי שראיתי את תמרי נרדמת איתו מיד אחר כך.

הכנת העריסה של חתולי:

העריסה מרופדת עם מיטה תפורה וצמר משחק:

 

מיכל האוכל של חתולי:

והפינה של החתול:

שיפור משמעותי באיכות החיים שלנו התרחש אחרי שראיתי את ההרצאה המעניינת על איך לדבר עם ילדים לפי הגישה האנתרופוסופית. ההרצאה, שהיא חלק מקורס שלם שלצערי אין לי את המשאבים לממן, טוענת שכדי לתקשר עם ילדים צריך לדבר איתם משחק, זאת אומרת, עולם הדמיון שלהם ש”חי” לגמרי את המשחקים, ומאניש חפצים באופן תמידי. זאת אומרת, אם רואים שילד/ה משחק/ת במשהו, מקשיבים קצת לעולם התוכן וממשיכים את המשחק אל תוך הפעילות שאני רוצה שתקרה. למשל, הסוסים (במקרה שלנו) אוספים את כל התבן בחזרה למקומות שלו באסם, וגם הבנות התחילו לחבוש בשמחה את הכובעים ולגרוב גרביים לטושים אחרי חודשים של ניסיונות שכנוע שלא צלחו לסגור את הפקק לאחר השימוש.

הספר הנחמד באנגלית של “סיפורי הדוד משה” הגיע אלי איכשהו כשעוד היינו בישראל. יש לי תחושה עמומה שאמא שלי הביאה אותו פעם. בכל אופן, מעולם לא פתחתי או קראתי בו לבנות, כי לא היה לי כוח לתרגם אותו סימולטנית. בשבועיים האחרונים, הספר הזה התגלה כלהיט של ממש בבית. קודם כל, הסיפורים חמודים ומצחיקים. תמרי, כמובן, הפכה לג’ורג הזקן הסוס, ונונו מחליפה דמויות באופן תמידי.  הספר מעניין, כי יש בו אינטראקציה של ממש בין הדמויות, והן לא סטריאוטיפיות, ובאופן עדין מאוד הן גם מעבירות מסרים שרובם כוללים התייחסות ודאגה לזולת, ויחסי חברות. בקיצור, לרגע עברה בי המחשבה של לתרגם אותו לעברית. אפרופו תרגום, נונו ותמרי מתקנות אותי תמידית בתרגום, למשל, אם אני אומרת שהכלבלב משך מהמים את אחד החתלתולים שקפצו לבריכת הברווזים, הבנות יגידו “אבל אבא אומר ‘משה’”.

לשמחתי הרבה, לשאלה של תמרי – איפה הם גרים, אפשר היה בקלות לענות “ניו זילנד”.

ומאחר שאני טילי הסוסה, תמרי מארגנת פעילות מיוחדת עבור שתינו – היא החליטה שמחר בבוקר תכין לנו קישוטים ונצטרך לסחוב משהו כבד, כמו בתמונה הזו, נו, לא הייתם רוצים להיות במקומי?

ואחרון אחרון חביב, לפני כשלושה שבועות, תמרי ביקשה להסתפר כמו כריסטופר רובין מהספר פו הדב. ניסינו לדחות את המהלך המשמעותי הזה, ונתנו לה כמה ימיםה לחשוב אם זה מה שהיא באמת רוצה. אבל הילדה יודעת מה היא רוצה, ודני גייס מיומנויות לא צפויות ועשה לה תספורת נהדרת. היום היינו בחגיגת בת מצווה, סיפרנו לאחת האורחות שהיא היתה עד לא מזמן כריסטופר רובין. הגברת הבינה עניין ואמרה מייד שהתספורת של תמרי באמת דומה לזו של כריסטופר רובין. חבל שאנחנו לא יכולים לספר את זה לתמרי, כי בינתיים היא כבר החליפה דמות, והתספורת הזו אמורה לדמות רעמה של סוס.

 

תכננתי לפתוח את הפוסט הזה במשפט מפוצץ כגון “ההכנות לפסח בעיצומן” אבל מאז מצאנו את עצמנו משתתפים בתחרות בניית ארמונות בחול. החלטנו שאם כבר באנו מעיר בעייתית כמו ירושלים אז לפחות נעשה על זה איזשהו הון. למען האמת, אנחנו סתם קצת פופוליסטים זולים, אבל זה מה שיצא, והקרדיט על הפיסול המדוייק לדני.

בכל אופן, מה שכן בעיצומו אצלנו זו אפיית החמץ.

אבל למרות אפיית החמץ הנמרצת, תמרי הסבירה לי שהיא “שומרת את כל החגים” משפט מטריד בפני עצמו.

אתמול קנינו  3 חבילות של מצות יהודה מהקהילה היהודית וגם קנינו מפיות חגגיות, ההכנות הן ברמת התוכנית בשלב זה. האמת שזה קצת מוזר לחגוג את פסח בסתו (מה שמוציא את העוקץ מ-90% משירי החג). שלושה ימים לפני ליל הסדר אנחנו משתתפות בחגיגות הסתו בבית הספר האנתרופוסופי, שגם לו שווה פעם להקדיש מילה, כי זה פשוט המקום הכי יפה שראיתי עד עכשיו. כל כך יפה, עד שמייד רציתי שתמרי ונונו ילמדו שם. יש שם גן ובית ספר יסודי, ודני הסביר לי שאני ממש לא צריכה בשלב זה לדאוג שאין חטיבה ותיכון.

כמו שכבר סיפרתי, יש לנו מנהג שמיועד להזכיר את הדברים הנעימים שהיו לכל אחד/ת במשפחה כל יום. כבר חודש פלוס שבסוף ארוחת ערב, כשאנחנו שותים/ות משהו חם, אנחנו שואלים/ות ועונים/ות במה הרגשתי היום שמחה, במה הרגשתי היום אהובה ובמה הרגשתי היום גאה. בכל אופן, תמרי הציעה להוסיף עוד שניים – הראשון –

“במה כעסתי היום על נונו”

והשני – “במה הרגשתי היום לחוצה”.

הראשון נפסל קטגורית, אבל השני דווקא משרת ונטילציה חיונית. ככה למשל גילינו שתמרי לא אוהבת את המנהג שלנו לצאת ברגע האחרון ובדרך כלל גם לאחר לאוטובוס שעובר פעם בשעה.